אני רוצה להגיד כמה מילים על צלילים. לכאורה מגיעים לצלילים כשהמילים נגמרו, או כשהמילים מיותרות אבל יש מילים של טעם שאפשר לומר, מיד אביא אותם בפניכם בשם אומרם. אני רוצה לספר על רגע אחד שבשבילי הוא הרגע הקסום ביותר בעבודתי כמנצח. אז דעו לכם מנצח זהconductor , מוליך, וכשחושבים על המילה מוליך חושבים על יחד כי מוליך זה להוליך דרך.

לסיפור, ודאי קרה שהגעתם לאולם של תזמורת עשר דקות לפני שהתזמורת התחילה לנגן ואתם יושבים באולם והתזמורת עולה על הבמה ואנשים מוציאים את הכלים ומתחממים. באת מהבית, אצבעות קרות, אם אתה כנר אתה מחמם את האצבעות, אם אתה חצוצרן תבדוק את הצלילים הגבוהים, היותר בעייתיים, בקיצור יש אוסף של יחידים, כל אחד עושה את מה שטוב לו באופן האגואיסטי והבריא ביותר. פה קורה נס קטן, זה בעיקר בולט בחזרות בלי כל החלק הטקסי, התזמורת מתארגנת על הבמה, ואז נכנס המנצח, עומד בפני התזמורת ועושה תנועה כשלעצמה אין בה הרבה הוד והדר, ובבת אחת אלף קולות שונים ומשונים או בלתי מתיישבים אחד עם השני, הופכים להיות דבר אחד. הצליל הראשון המכוון של היצירה, זה קסם, נס. אני לא מייחס את כל ההצלחה הזאת למנצח אבל קורה שם משהו מעניין.

יש שותפות של הקהל במחיאות הכפיים, יש את המלחין שכתב את היצירה, בדרך כלל זה דבר שנוטים לשכוח. אם עברתם לאחרונה ליד היכל תרבות כלשהו, יכול להיות שראיתם מודעה על קונצרט, וכתוב למעלה למשל התזמורת הפילהרמונית הישראלית וכל הנגנים בניצוחו של זובין מהטה ובסוף למטה כתובים אנשים שיש להם תרומה שולית לאירוע, כמו מוצארט, בטהובן, ברהמס, בכתב זעיר יחסית. אף אחד לא חושב שזובין מהטה יותר גדול ממוצארט, אבל יש סיבה לכך, והיא בנות הקול שדיבר עליהם סובול. הרעיון שמבצע גדול יכול לקחת את היצירה מהבלימה, מהאי-קיום שלה, מהכוח ולהוציא אותה אל הפועל, תולים את זה בעיקר במנצח. לא ניכנס לדיון איך נחלקת האחריות בין המנצח לנגנים, אבל השאלה היא איך עושה את  זה מנצח.

אגיד משהו על קלייבר, המנצח אולי הכי גדול שהיה אי פעם, במובן של היכולת לעצב את החומר המוזיקלי. זו יצירת אומנות שעשויה מחומר שנע כל הזמן. היכולת לפסל במוסיקה זה ליצור את הטקסטורה, כל תנועה של המנצח עושה את זה. זה קשור בעוד דבר מעניין שהוא פרדוקס, אני חושב שדי מיוחד לאומנות הזאת של המנצח שאולי הוא גם במאי, מפני שכשיש במה ויושבים עליה 24 או 124 נגנים, המנצח הוא היחיד על הבמה שלא משמיע קול, המוסיקאי האילם היחיד. יש כאלה שגונחים או רוקעים ברגליים אבל זה לא שייך לביצוע היצירה, היצירה שלו היא יצירה שונה, דרך החומר הצליל, שאותו הוא לא יוצר אלא יוצרים הנגנים, ודרך הפרטיטורה, תווי התזמורת שאותם כתב מישהו אחר, והם הצורה. הוא צריך להביא משהו נוסף ולהלביש אותו על שני הדברים האלה, קוראים לזה פרשנות, אינטרפרטציה. אפשר לעשות את זה בכמה צורות, אני חושב שקלייבר מטפל באופן הטוב ביותר בחומר המוסיקלי, הוא מעצב אותו, ופה יבוא הפרדוקס שמצד אחד אנחנו שומעים ביצוע מוסיקלי גדול, ביצוע שהמבצע נעלם בתוכו, אתה לא שומע את הפסנתרן, את הפסנתר, אתה שומע את המוסיקה. אם זה פסנתרן פחות טוב, אתה שומע את הפסנתר, אתה מודע לאמנות הפסנתר ולטכניקה הטובה שלו. אם הוא טוב, הוא נעלם בתוך המוסיקה, ואותו דבר המנצח. מצד אחד הוא נעלם, מצד אחר יש לנו כל הזמן כמיהה, בעצם הסיבה היחידה כמעט ללכת לקונצרט זה בשביל לשמוע את הדבר החדש שיביא אתו אמן גדול.

אנחנו רוצים אמן גדול, אישיות גדולה שתביא את הדבר המיוחד שהוא רק שלה, ומצד שני אנחנו רוצים שהיא תתעלם לגמרי, שנוכל לשכוח אותה. זה פרדוקס שמעטים מהמנצחים, יכולים לעמוד בו. אצל קלייבר זה פנטסטי, הוא יכול כמעט לא להיות שם, וזה עושה את הרוח של העבודה שלו, בזכות היכולת שלו להיות שם ולא להיות שם בעת ובעונה אחת.

ליאונרד ברנשטיין מתחיל מהמקום של המשמעות, של הפרשנות, לא של החומר ולא של הצורה. הוא אמר שתמיד רצה להיות רב. הוא קיבל את תואר הכבוד בפילהרמונית ונקרא בישראל משום מה 'רב מנצחים', אז הוא אמר תמיד רציתי להיות רב, סוף סוף אני רב מנצחים, זה מפני הנטייה שלו לוורבליזציה, למילים על מוסיקה.

המילים שהוא אומר לא באות במקום המוזיקה, הן באות לחפש חיבור למוסיקה והמוסיקה תיכף תתחיל, והשפה והדיאלוג הפכו להיות מוסיקאיים לגמרי, המילים מצביעות לעבר המוסיקה במטרה להיעלם ולכן האופי הטנטטיבי שלהם. כשאתה מחפש חיבור לאנשים, יש כל מיני דרכים לחפש את החיבור, אפשר דרך הראש, אפשר באופן פיזי. הוא מרחיב ומעצים את עולמם של השומעים אותו והוא מזמין אותם לפגישה הזו של קהל, הפעם הקהל הוא התזמורת אבל גם הקהל מבחוץ. הוא מזמין אותם לפגישה לא במקום שבו הם נמצאים, אלא במקום שבו הם יכולים להיות וזה מעשה של מנהיגות, זה מעשה שמגדיל את עולמם של האנשים האחרים ומראה להם את האופק הבא, זה שהוא גם שלהם אבל עוד לא, וזה יפה בעיני.